לינה דנהאם חוקרת זמן לבד אחרי פרידה
"אני הולכת למות לבד" זו אימרה המופצת לרוב על ידי נשים, עם סוג של מודעות עצמית טרגית-קומית, אחרי דייט רע, רומנטיקה קצרה שנגמרה או אימוץ של חתול קליקו.
בלתי אפשר לספור כמה קומדיות רומנטיות מושתתות על בסיס הנחת היסוד הזאת (אישה שנכנעה לגורל של טייק-אווי, שרדונה זול ופיג'מה מביכה).
אבל אפילו אם זה נאמר בבדיחות הדעת, המילים הן בעלות עריצות מחרידה, כאילו הבדידות היא אי אליו כעונש על שלא הצלחת להתאים עצמך לאהבה רומנטית, את מופקרת על חופו.
לבד הוא מקום אליו איש לא ירצה לצאת לחופשה, והרבה פחות לגור בו לצמיתות.
זה היה דצמבר כשנפרדנו, סוג מזג אוויר מבלבל כזה שאור שמש בוהק גורם לאוויר הקר להרגיש אפילו קר יותר. ישבנו במטבח שחלקנו כבר כמעט ארבע שנים, בשקט,
אחת מול השני, והודנו במה שאיש לא רצה לומר.
הקשר האובססיבי הפך לדבקות עיוורת, וסכי העיניים הוסרו כדי לחשוף שהתפתחנו בנפרד (הסיבה המזעזעת מכולן ואולי הנפוצה ביותר).
הכעס הזה לא יכל להתקיים ולשרוד לאורך זמן, לבנו בכל זאת נשבר מניסיון כה קשה לתקן אך כבר לא היה בטוח אם נוכל או לא.
הסופיות הזאת כמעט הרגה אותי, ואני זוכרת שמילמלתי, "אבל מה אם עדיין נצא לדייטים?" הוא צחק בעצב. "מה שתרצי".
אבל ידענו שלא יהיו דייטים, רק מן התעדכנות במצב,אוהבת אך זהירה יתר על המידה שמגדירה פילוג אחרי יחסים ארוכי שנים, אחרי מאות על מאות לילות שהתכרבלנו זה מול זו במיטה,
אחרי אלפי קופסאות הטייק-אווי ומיליוני הסמסים,גם אלו שנשלחו זה לצד זו, על הספה, תחת האור הכחול העמום של הטלוויזיה.
ביתנו, לופט מפואר שנרכש כאשר היינו מלאים בתוכניות משותפות לכל חדר, כבר לא היה מרחב של נוחות. והיה קשה ברגע הזה, לזמן את מה שהיה, מה הרגשנו,
את השגרה שהגדירה ותיארה את חיינו כזוג.
הצליל של מכונת הכביסה שמתחיל מבלי שלחצת על הכפתור. הימים בהם את קמה ראשונה והימים בהם הוא. השעות שאת מעבירה בשקט משותף ביום שבת וההליכה הלוך ושוב, הלוך ושוב אל המכולת, בתורות או ביחד בג'קטים קלילים או כבדים מדי לעונה (אף אחד בבית הזה לא בודק את מזג האוויר).
זה בלתי אפשרי, ברגע ההתפלגות, להסביר עד כמה יראה כל אחד מהמעשים השגרתיים הללו יקר ערך בעוד שבוע או חודש או ארבעה חודשים.
את לא תשכבי במיטה החדשה שלך, במיטה הבודדה שלך כשאת חושבת על הדייט הראשון בלילה גשום באפריל או על אותו "אני אוהב אותך" ראשון אחרי כמה משקאות
במלון בניו יורק (כל אחד מאיתנו הזמין וויסקי כדי להרשים את האחר ; שנינו לא שתינו אותו).
לא הטירה על החוף בפורטוגל או האוקיינוס באיים המלדיביים מלא בדגים בצבע שפתון.
לא תהיי תקועה בזיכרונות בצבע אלא בפרטים המשונים והשקטים שהוכיחו, שוב ושוב, שבהחלט לא הייתם לבד.
קיבלנו את ההחלטה ההדדית שהוא ישמור את הבית שלנו (הוא תמיד אהב אותו בעוז, בזמן שלי הייתה חרדה במעלית), בעוד אני נערכת מחדש אצל הוריי,
עשר דקות נסיעה משם במונית.
פעם אהבתי בדידות, החשבתי אותה פאר, מצב בו פנטזיה ומציאות התערבבו ועולמי קיבל את העוצמה המיסטית של אסיפת מכשפות עירומות בזמן נקודת היפוך.
מסיבה זו שנאתי את מחנה הקיץ, שבו ההזדמנויות להיות לבד היו מועטות. בגיל ארבע עשרה כבר הייתי די מוקסמת מעצמי, ולחיות במשך חודש על דרגש את חיי הנקבה המתפתלים הרגישו מגבילים במקרה הטוב ודוחים במקרה הרע.
יום אחד תוכנן טיול שטח לפארק סמוך, שם כולנו היינו אמורים ללבוש את המדים הירוקים-לבנים שלנו מעל בגדי הים תחת השגחה צמודה בעודנו משתכשכים
בקצה הרדוד והמושתן של תווי המים הציבורי. לא תודה.
וכך עשיתי את מה שכל מתבגרת הגיונית תעשה: המצאתי, עם דיוק סימפטומי מושלם, מקרה של דלקת גרון. כאב ראש. כאב בבליעה. צמרמורות מעורפלות.
המקרה שלי היה בלתי חדיר. הם לא יכלו לחקור אותי עד שיחזירו את המטוש, מה שיכול היה לארוך יומיים.
וכך הייתי בסגר על מיטה מתקפלת בפינת הבקתה של האחות, מקום שהגעת אליו רק אם קרה משהו לא בסדר להחריד.
במשך כמה שעות היא ישבה בשולחן העבודה ואני דימיתי חולשה קדחתנית עד שהיא הודיעה שהיא הולכת לארוחת צהריים ותחזור בעוד שעה,
דלת הרשת נטרקה מאחוריה והיא החלה מדדה במורד הגבעה.
האור היה בהיר ומאובק. יכולתי להרגיש את הרוח דרך החלון הפתוח ושחררתי את הבעת היגון שבה השתמשתי כמסווה שלי, שכבתי ללא ניע, כמעט מאושרת מדי.
בתיכון חדר השינה שלי היה מקדש לחלל האישי, הקירות הודבקו לחלוטין בתמונות (של סילביה פלאת' וג'ימי פאלון, שתי השפעות מכוננות, מאוד שונות אך חיוניות במידה שווה). על הקירות שרבטתי בשפתון דמויות של נערות כחושות עם פה גדול ועצים עם שורשים נרחבים, ומעולם לא עלה בדעתי שאולי זה מעליב, מעורר אי נוחות, אולי אפילו מעלה התלקחות בנוגע לבריאותי הנפשית.
על מחשב נייד פרהיסטורי הקלדתי שירים קודרים על בדידות, כשאני למעשה מתענגת ממנה, וכשלא הייתי בבית נכנסתי ויצאתי מחנויות הכל בדולר- לבד -
לאסוף ציוד ליצירה (אם מעולם לא הדבקת צרור ענבי פלסטיק למראה של שישה דולרים, נסי את זה)!
העצמאות שלי הייתה עדיין רומן ובכל יום הרגשתי כמו הזדמנות להתפנק בחברה שלי, לטבול בה כמו אמבטיית קצף.
ואז בקולג' הגיעה מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלי. הוא היה סטודנט יפה וחרד לקולנוע עם זקן בלונדיני ואופניים אדומים. הייתי ביראה ממנו והתקנתי עצמי במהירות כמו גוף תאורה בחדר השינה שלו. הוא היה נזיר בדפוסי השינה שלו, ואני נשארתי ערה רוב הלילה ובהיתי בו: הוא היה כאן. הוא היה שלי.
כשעבר לדירת חדר מחוץ לקמפוס, הוא אמר לי שהוא רוצה כמה לילות בשבוע לעצמו, "פשוט להתמקד פנימה". במקום לחבק את הלבד הזה, הייתי יושבת בחדר השינה שלי,
מלאה בגעגוע נואש ומחליא. לילה אחד כל כך שכנעתי את עצמי בטעות הניתוק שלנו שרכבתי על האופניים הכי מהר שיכולתי (אנא תארי את העלמה גולץ' מהקוסם מארץ עוץ, מדוושת באגרסיביות כדי להימנע מהטורנדו הקרב) ונחתתי על סף ביתו בבכי.
הוא הציע לי תה, ואז שלח אותי הביתה - גבולות ראויים להערכה - אבל לאחר שטעמתי ביתיות, כמעט השתנתי כימית, חווטתי מחדש. העצמאות שכל כך הערכתי הוחלפה באבל שאפשר היה להשביע רק בחברה גברית עקבית, גם אם (כפי שהיה קורה לי בהמשך עם הרבה נערים אחרים) אותה חברה הייתה גסת רוח בברים, דיברה בקול רם בסרטים ודאגה להצביע בנחרצות על יחס החזה-ישבן הפחות אידיאלי שלי. כל דבר ישמש את המטרה.
גם אם יש אנשים שאוהבים להיות לבד, אף אחד לא רוצה להיות בודד. זה היה לנושא של יותר אמנות משניתן לצרוך בחיים שלמים, הסלידה האנושית מבדידות וגם האופן בו אנו מתכוונים אליה התבצרו לשגרה שמבודדת אותנו.
יותר מדי נאמר על הדרך בה הטכנולוגיה מאפשרת לנו לחוות את אשליית החיבור ולסגת לתוך דפוסים הרמטיים, אבל זה מעיד על כך שהסמסים, הודעות הדוא"ל, נדנודי הפייסבוק והטוויטר אינם יוצרים חיים חברתיים. אנשים, כך נראה, בודדים מתמיד וגם פחות רגילים להיות לבד.
לאחרונה ביליתי יום עם חברה שהרהרה, כמעט באובססיביות, על מה היא תעשה לארוחת הערב באותו לילה.
"אני שוקלת לצאת לאכול לבד", אמרה כאילו הודתה ברצח משפחת איכרים תמימה.
אני לא מגזימה כשאני אומרת שהיא בילתה שעות על גבי שעות בשקלול היתרונות ("אני אוהבת את ההמבורגרים במקום הזה") והחסרונות ("אבל זה לא ייראה מוזר? אולי לא אם אשב על הבר").
"את מטורפת", אמרתי. "אני אוהבת לאכול לבד. אני חיה בשביל זה. מה יותר מפואר מאשר ליהנות מהאוכל שלך בלי שמישהו יאכל לך את הראש?"
אבל אז התבוננתי אל עברי האחרון וניסיתי להיזכר בזמן כזה- שאני יושבת לבד במסעדה הודית, מוזגת פניר אל הצלחת, באין מפריע, או לובשת שמלת קיץ מחוץ לבית קפה בעודי שקועה בעיתון- ולא הייתי מסוגלת כלל לאתר תמונה כזו. זאת הייתה מערכת היחסים בת שש השנים וההרגלים שלא אפשרו להעז ולצאת ללא דרבון של בן לוויה.
לרגע ענוג במקום להתאבל על אובדן בן זוגי, התאבלתי על אובדן האומץ שלי.
פעם לא הייתה לי שום בעיה לבהות בפניה של המארחת כשאמרתי, "רק אחת לארוחת ערב, תודה."
מכיוון שמערכת היחסים שלי הייתה בלתי מתפשרת, לעיתים קרובות הייתי מפנטזת על המרחב שלי, החדר המיתולוגי של עצמך, שוירג'יניה וולף אמרה פעם לכל סופרת לדרוש, והייתי מרחיקה לכת עד שרטוט תכנית, למקם את הרהיטים למטה, לערום את הספרים שלי.
אבל זה היה קל לדמיין כשלצדי גוף חי ונושם, אפשרות תמידית להתקשר למישהו ולהתלונן על הכאוס של יומי או על הכתם בחצאית, או על האופן המתנצל באופן מעצבן בו ביקשה האישה בבית המרקחת שתי תעודות מזהות.
כעת, שמיכת הביטחון הוסרה, קופלה ונשלחה אל איזה מחסן רחוק, עברתי לגור עם הוריי, שכבתי על פני מיטתם הנוספת ושלחתי לכל מי שהכרתי- "מה קורה?"
אז איך תחזירי את הטעם לחיי הלבד שלך, תתגברי על הפחד ממחשבותייך שלך?
גם שכבן זוגי היה רחוק בשביל עבודתו, הבית היה מלא בנוכחותו- גרב אדומה סוררת, ערימה של אטמי אוזניים משומשים. שעון באטמן שנקנה באי-ביי אך מעולם לא נענד.
התחלתי לאט, מאמבטיה, מהסוג שנמשך כל כך הרבה זמן עד שאת נדמית לכלב מקומט, מהסוג שהמים הופכים מרותחים לראויים לשתייה, מהסוג שאת נותנת למים להתנקז סביב גופך הרוטט כשאת נזכרת בנקודות החן שמעטרות לך את הבטן.
גיליתי שהאמבטיה הייתה מקום טוב להתחיל בו מכיוון שרחצה לבד היא טבעית, דבר שאת עשויה להימנע מלעשות אם מישהו בחדר השני נמצא בשיחת וידאו עם חבר או משחק משחקי מחשב.
קראתי כריכה של ספר שירה כדי לחפות על הישיבה ליד דלפק המטבח בשעה שההורים שלי יצאו בערב ונהנו מחיי חברה פעילים יותר משהיו לי,
אוכלת שאריות של דניש בשתי ידיים.
אז נכנסתי אל מסעדה לא הרחק מהבית וביקשתי את השולחן ליד החלון, שם הזמנתי רק תה וסלסלת לחם אבל ראיתי בזאת התחלה.
לבסוף, ארבעה חודשים לאחר הפרידה, מצאתי את עצמי מבלה סוף שבוע בכפר, צעדתי החוצה הרחק מחבריי אל שביל חצץ, בורוד העמום של השקיעה התחלתי בדרכי.
זה היה פשוט- רגל אחת אחרי השנייה, ידיים מתנודדות מצדדי-
אבל חשבתי, באופן דרמטי למדי, אזכור את הרגע הזה כל חיי. לא נכנעתי, לשם שינוי, להשפעה המשתקת שיכולה להיות לשינה על האבל.
לא דרשתי שכל משפחתי תצטרף אליי לסלון כדי לצפות שוב מחדש בסיטקום. בחרתי להתמודד עם העולם- עצים, שמיים, אפילו בחצוף, גוזל הנעליים כלב בשכונה בשם ריקו- לבדי, בכוח ובנוכחות של מישהי שיכולה לסבול את עצמה.
עברתי מהבית של הוריי. הדירה החדשה הייתה זמנית, נקייה ומאובזרת, עד מהרה המובילים ערמו כמעט 70 ארגזים קטנים, שנארזו בצורה לא יעילה אך אכפתית
(צלחת בין שני פריטי לבוש, פסלון מוחץ כובע רחב-שוליים) על ידי האיש שאיתו חלקת פעם בית הומה.
הנחתי את הידיים על הברכיים, התפתלתי מהמרתון המוחלט של להיות בשלווה עם המוח שלי והסתכלתי סביב.
סירות נעו לאורך הנהר המזרחי כאילו הכאב שלי היה חסר משמעות עבורן.
מישהו יבוא לפה בקרוב, זרם של רומנטיקה חדשה כבר נכח באוויר, אבל עדיין הגדרתי את עצמי על ידי מה שאיבדתי.
ובכל זאת, בעמידה לבדי בחלל הזמני, עדיין יכולתי לחוש את האור בבקתת האחות מאיר על פניי ואת ההקלה של השקט, השקט שלי, לעשות כאוות נפשי, ומרחב הזמן הלא ממומש מתפרש לפניי.
אם הייתי דידקטית הייתי אומרת שזאת, הבדידות הטהורה והלוהטת הזאת היא תקופה בה נשים מגבשות את עצמן- ושהחברה הפטריארכלית הסירה מאיתנו את הפריבילגיה הזו באמצעות איום הבדידות הנצחית כעונש על חטא האהבה שלך לעצמך.
אם הייתי פואטית הייתי אומרת שהרגשתי כמו פיטר פן, שהצל שלו נתפר אליו בחזרה על ידי וונדי האדיבה. יכולתי לראות בבירור כמה עבודה הייתה עליי לעשות כדי להתקדם, איך זה היה כמעט כמו לעבוד בעוד עבודה כדי לגמור גם את החודש הרגשי.
הבילוי החדש שלי היה ליצור את השקט שיהיה מתאים עבורי, להגדיר את הגבולות שלי כך שיהיה לי מרחב לחלום. הכנתי רשימה, על נייר אמיתי, של דברים שאני אוהבת לעשות, פעילויות שמשמחות אותי, עיסוקים שמזינים אותי (כללי היסוד: אל תזכירי עבודה, פגישות בבתי קפה, או אוננות. זוהי רשימה שמורכבת אך ורק מדברים חסרי תועלת אך מספקים, כמו חריזת חרוזים).
חברים התקשרו והתחלתי להרגיש שאני יכולה לענות מבלי לדאוג מהמתח בחזה ברגע ששאלו:
"איך את מרגישה עם כל זה?"
היו לי כמה תשובות עכשיו שאולי הם באמת יקנו, שנשמעות בריאות ובטוחות בעצמן כמו האישה של העצמאות הקיצונית שרציתי להפוך להיות שוב.
"אני בסדר, מתפתחת כמו קודם, אך לאט ובהתמדה."
אבל אם הייתי כנה הייתי עונה להם באומרי שליבי עדיין יכול לכאוב לבית אחד בעודי חזרתי לעצמי באחר.
תרגום:ליטלי
"אני הולכת למות לבד" זו אימרה המופצת לרוב על ידי נשים, עם סוג של מודעות עצמית טרגית-קומית, אחרי דייט רע, רומנטיקה קצרה שנגמרה או אימוץ של חתול קליקו.
בלתי אפשר לספור כמה קומדיות רומנטיות מושתתות על בסיס הנחת היסוד הזאת (אישה שנכנעה לגורל של טייק-אווי, שרדונה זול ופיג'מה מביכה).
אבל אפילו אם זה נאמר בבדיחות הדעת, המילים הן בעלות עריצות מחרידה, כאילו הבדידות היא אי אליו כעונש על שלא הצלחת להתאים עצמך לאהבה רומנטית, את מופקרת על חופו.
לבד הוא מקום אליו איש לא ירצה לצאת לחופשה, והרבה פחות לגור בו לצמיתות.
זה היה דצמבר כשנפרדנו, סוג מזג אוויר מבלבל כזה שאור שמש בוהק גורם לאוויר הקר להרגיש אפילו קר יותר. ישבנו במטבח שחלקנו כבר כמעט ארבע שנים, בשקט,
אחת מול השני, והודנו במה שאיש לא רצה לומר.
הקשר האובססיבי הפך לדבקות עיוורת, וסכי העיניים הוסרו כדי לחשוף שהתפתחנו בנפרד (הסיבה המזעזעת מכולן ואולי הנפוצה ביותר).
הכעס הזה לא יכל להתקיים ולשרוד לאורך זמן, לבנו בכל זאת נשבר מניסיון כה קשה לתקן אך כבר לא היה בטוח אם נוכל או לא.
הסופיות הזאת כמעט הרגה אותי, ואני זוכרת שמילמלתי, "אבל מה אם עדיין נצא לדייטים?" הוא צחק בעצב. "מה שתרצי".
אבל ידענו שלא יהיו דייטים, רק מן התעדכנות במצב,אוהבת אך זהירה יתר על המידה שמגדירה פילוג אחרי יחסים ארוכי שנים, אחרי מאות על מאות לילות שהתכרבלנו זה מול זו במיטה,
אחרי אלפי קופסאות הטייק-אווי ומיליוני הסמסים,גם אלו שנשלחו זה לצד זו, על הספה, תחת האור הכחול העמום של הטלוויזיה.
ביתנו, לופט מפואר שנרכש כאשר היינו מלאים בתוכניות משותפות לכל חדר, כבר לא היה מרחב של נוחות. והיה קשה ברגע הזה, לזמן את מה שהיה, מה הרגשנו,
את השגרה שהגדירה ותיארה את חיינו כזוג.
הצליל של מכונת הכביסה שמתחיל מבלי שלחצת על הכפתור. הימים בהם את קמה ראשונה והימים בהם הוא. השעות שאת מעבירה בשקט משותף ביום שבת וההליכה הלוך ושוב, הלוך ושוב אל המכולת, בתורות או ביחד בג'קטים קלילים או כבדים מדי לעונה (אף אחד בבית הזה לא בודק את מזג האוויר).
זה בלתי אפשרי, ברגע ההתפלגות, להסביר עד כמה יראה כל אחד מהמעשים השגרתיים הללו יקר ערך בעוד שבוע או חודש או ארבעה חודשים.
את לא תשכבי במיטה החדשה שלך, במיטה הבודדה שלך כשאת חושבת על הדייט הראשון בלילה גשום באפריל או על אותו "אני אוהב אותך" ראשון אחרי כמה משקאות
במלון בניו יורק (כל אחד מאיתנו הזמין וויסקי כדי להרשים את האחר ; שנינו לא שתינו אותו).
לא הטירה על החוף בפורטוגל או האוקיינוס באיים המלדיביים מלא בדגים בצבע שפתון.
לא תהיי תקועה בזיכרונות בצבע אלא בפרטים המשונים והשקטים שהוכיחו, שוב ושוב, שבהחלט לא הייתם לבד.
קיבלנו את ההחלטה ההדדית שהוא ישמור את הבית שלנו (הוא תמיד אהב אותו בעוז, בזמן שלי הייתה חרדה במעלית), בעוד אני נערכת מחדש אצל הוריי,
עשר דקות נסיעה משם במונית.
פעם אהבתי בדידות, החשבתי אותה פאר, מצב בו פנטזיה ומציאות התערבבו ועולמי קיבל את העוצמה המיסטית של אסיפת מכשפות עירומות בזמן נקודת היפוך.
מסיבה זו שנאתי את מחנה הקיץ, שבו ההזדמנויות להיות לבד היו מועטות. בגיל ארבע עשרה כבר הייתי די מוקסמת מעצמי, ולחיות במשך חודש על דרגש את חיי הנקבה המתפתלים הרגישו מגבילים במקרה הטוב ודוחים במקרה הרע.
יום אחד תוכנן טיול שטח לפארק סמוך, שם כולנו היינו אמורים ללבוש את המדים הירוקים-לבנים שלנו מעל בגדי הים תחת השגחה צמודה בעודנו משתכשכים
בקצה הרדוד והמושתן של תווי המים הציבורי. לא תודה.
וכך עשיתי את מה שכל מתבגרת הגיונית תעשה: המצאתי, עם דיוק סימפטומי מושלם, מקרה של דלקת גרון. כאב ראש. כאב בבליעה. צמרמורות מעורפלות.
המקרה שלי היה בלתי חדיר. הם לא יכלו לחקור אותי עד שיחזירו את המטוש, מה שיכול היה לארוך יומיים.
וכך הייתי בסגר על מיטה מתקפלת בפינת הבקתה של האחות, מקום שהגעת אליו רק אם קרה משהו לא בסדר להחריד.
במשך כמה שעות היא ישבה בשולחן העבודה ואני דימיתי חולשה קדחתנית עד שהיא הודיעה שהיא הולכת לארוחת צהריים ותחזור בעוד שעה,
דלת הרשת נטרקה מאחוריה והיא החלה מדדה במורד הגבעה.
האור היה בהיר ומאובק. יכולתי להרגיש את הרוח דרך החלון הפתוח ושחררתי את הבעת היגון שבה השתמשתי כמסווה שלי, שכבתי ללא ניע, כמעט מאושרת מדי.
בתיכון חדר השינה שלי היה מקדש לחלל האישי, הקירות הודבקו לחלוטין בתמונות (של סילביה פלאת' וג'ימי פאלון, שתי השפעות מכוננות, מאוד שונות אך חיוניות במידה שווה). על הקירות שרבטתי בשפתון דמויות של נערות כחושות עם פה גדול ועצים עם שורשים נרחבים, ומעולם לא עלה בדעתי שאולי זה מעליב, מעורר אי נוחות, אולי אפילו מעלה התלקחות בנוגע לבריאותי הנפשית.
על מחשב נייד פרהיסטורי הקלדתי שירים קודרים על בדידות, כשאני למעשה מתענגת ממנה, וכשלא הייתי בבית נכנסתי ויצאתי מחנויות הכל בדולר- לבד -
לאסוף ציוד ליצירה (אם מעולם לא הדבקת צרור ענבי פלסטיק למראה של שישה דולרים, נסי את זה)!
העצמאות שלי הייתה עדיין רומן ובכל יום הרגשתי כמו הזדמנות להתפנק בחברה שלי, לטבול בה כמו אמבטיית קצף.
ואז בקולג' הגיעה מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלי. הוא היה סטודנט יפה וחרד לקולנוע עם זקן בלונדיני ואופניים אדומים. הייתי ביראה ממנו והתקנתי עצמי במהירות כמו גוף תאורה בחדר השינה שלו. הוא היה נזיר בדפוסי השינה שלו, ואני נשארתי ערה רוב הלילה ובהיתי בו: הוא היה כאן. הוא היה שלי.
כשעבר לדירת חדר מחוץ לקמפוס, הוא אמר לי שהוא רוצה כמה לילות בשבוע לעצמו, "פשוט להתמקד פנימה". במקום לחבק את הלבד הזה, הייתי יושבת בחדר השינה שלי,
מלאה בגעגוע נואש ומחליא. לילה אחד כל כך שכנעתי את עצמי בטעות הניתוק שלנו שרכבתי על האופניים הכי מהר שיכולתי (אנא תארי את העלמה גולץ' מהקוסם מארץ עוץ, מדוושת באגרסיביות כדי להימנע מהטורנדו הקרב) ונחתתי על סף ביתו בבכי.
הוא הציע לי תה, ואז שלח אותי הביתה - גבולות ראויים להערכה - אבל לאחר שטעמתי ביתיות, כמעט השתנתי כימית, חווטתי מחדש. העצמאות שכל כך הערכתי הוחלפה באבל שאפשר היה להשביע רק בחברה גברית עקבית, גם אם (כפי שהיה קורה לי בהמשך עם הרבה נערים אחרים) אותה חברה הייתה גסת רוח בברים, דיברה בקול רם בסרטים ודאגה להצביע בנחרצות על יחס החזה-ישבן הפחות אידיאלי שלי. כל דבר ישמש את המטרה.
גם אם יש אנשים שאוהבים להיות לבד, אף אחד לא רוצה להיות בודד. זה היה לנושא של יותר אמנות משניתן לצרוך בחיים שלמים, הסלידה האנושית מבדידות וגם האופן בו אנו מתכוונים אליה התבצרו לשגרה שמבודדת אותנו.
יותר מדי נאמר על הדרך בה הטכנולוגיה מאפשרת לנו לחוות את אשליית החיבור ולסגת לתוך דפוסים הרמטיים, אבל זה מעיד על כך שהסמסים, הודעות הדוא"ל, נדנודי הפייסבוק והטוויטר אינם יוצרים חיים חברתיים. אנשים, כך נראה, בודדים מתמיד וגם פחות רגילים להיות לבד.
לאחרונה ביליתי יום עם חברה שהרהרה, כמעט באובססיביות, על מה היא תעשה לארוחת הערב באותו לילה.
"אני שוקלת לצאת לאכול לבד", אמרה כאילו הודתה ברצח משפחת איכרים תמימה.
אני לא מגזימה כשאני אומרת שהיא בילתה שעות על גבי שעות בשקלול היתרונות ("אני אוהבת את ההמבורגרים במקום הזה") והחסרונות ("אבל זה לא ייראה מוזר? אולי לא אם אשב על הבר").
"את מטורפת", אמרתי. "אני אוהבת לאכול לבד. אני חיה בשביל זה. מה יותר מפואר מאשר ליהנות מהאוכל שלך בלי שמישהו יאכל לך את הראש?"
אבל אז התבוננתי אל עברי האחרון וניסיתי להיזכר בזמן כזה- שאני יושבת לבד במסעדה הודית, מוזגת פניר אל הצלחת, באין מפריע, או לובשת שמלת קיץ מחוץ לבית קפה בעודי שקועה בעיתון- ולא הייתי מסוגלת כלל לאתר תמונה כזו. זאת הייתה מערכת היחסים בת שש השנים וההרגלים שלא אפשרו להעז ולצאת ללא דרבון של בן לוויה.
לרגע ענוג במקום להתאבל על אובדן בן זוגי, התאבלתי על אובדן האומץ שלי.
פעם לא הייתה לי שום בעיה לבהות בפניה של המארחת כשאמרתי, "רק אחת לארוחת ערב, תודה."
מכיוון שמערכת היחסים שלי הייתה בלתי מתפשרת, לעיתים קרובות הייתי מפנטזת על המרחב שלי, החדר המיתולוגי של עצמך, שוירג'יניה וולף אמרה פעם לכל סופרת לדרוש, והייתי מרחיקה לכת עד שרטוט תכנית, למקם את הרהיטים למטה, לערום את הספרים שלי.
אבל זה היה קל לדמיין כשלצדי גוף חי ונושם, אפשרות תמידית להתקשר למישהו ולהתלונן על הכאוס של יומי או על הכתם בחצאית, או על האופן המתנצל באופן מעצבן בו ביקשה האישה בבית המרקחת שתי תעודות מזהות.
כעת, שמיכת הביטחון הוסרה, קופלה ונשלחה אל איזה מחסן רחוק, עברתי לגור עם הוריי, שכבתי על פני מיטתם הנוספת ושלחתי לכל מי שהכרתי- "מה קורה?"
אז איך תחזירי את הטעם לחיי הלבד שלך, תתגברי על הפחד ממחשבותייך שלך?
גם שכבן זוגי היה רחוק בשביל עבודתו, הבית היה מלא בנוכחותו- גרב אדומה סוררת, ערימה של אטמי אוזניים משומשים. שעון באטמן שנקנה באי-ביי אך מעולם לא נענד.
התחלתי לאט, מאמבטיה, מהסוג שנמשך כל כך הרבה זמן עד שאת נדמית לכלב מקומט, מהסוג שהמים הופכים מרותחים לראויים לשתייה, מהסוג שאת נותנת למים להתנקז סביב גופך הרוטט כשאת נזכרת בנקודות החן שמעטרות לך את הבטן.
גיליתי שהאמבטיה הייתה מקום טוב להתחיל בו מכיוון שרחצה לבד היא טבעית, דבר שאת עשויה להימנע מלעשות אם מישהו בחדר השני נמצא בשיחת וידאו עם חבר או משחק משחקי מחשב.
קראתי כריכה של ספר שירה כדי לחפות על הישיבה ליד דלפק המטבח בשעה שההורים שלי יצאו בערב ונהנו מחיי חברה פעילים יותר משהיו לי,
אוכלת שאריות של דניש בשתי ידיים.
אז נכנסתי אל מסעדה לא הרחק מהבית וביקשתי את השולחן ליד החלון, שם הזמנתי רק תה וסלסלת לחם אבל ראיתי בזאת התחלה.
לבסוף, ארבעה חודשים לאחר הפרידה, מצאתי את עצמי מבלה סוף שבוע בכפר, צעדתי החוצה הרחק מחבריי אל שביל חצץ, בורוד העמום של השקיעה התחלתי בדרכי.
זה היה פשוט- רגל אחת אחרי השנייה, ידיים מתנודדות מצדדי-
אבל חשבתי, באופן דרמטי למדי, אזכור את הרגע הזה כל חיי. לא נכנעתי, לשם שינוי, להשפעה המשתקת שיכולה להיות לשינה על האבל.
לא דרשתי שכל משפחתי תצטרף אליי לסלון כדי לצפות שוב מחדש בסיטקום. בחרתי להתמודד עם העולם- עצים, שמיים, אפילו בחצוף, גוזל הנעליים כלב בשכונה בשם ריקו- לבדי, בכוח ובנוכחות של מישהי שיכולה לסבול את עצמה.
עברתי מהבית של הוריי. הדירה החדשה הייתה זמנית, נקייה ומאובזרת, עד מהרה המובילים ערמו כמעט 70 ארגזים קטנים, שנארזו בצורה לא יעילה אך אכפתית
(צלחת בין שני פריטי לבוש, פסלון מוחץ כובע רחב-שוליים) על ידי האיש שאיתו חלקת פעם בית הומה.
הנחתי את הידיים על הברכיים, התפתלתי מהמרתון המוחלט של להיות בשלווה עם המוח שלי והסתכלתי סביב.
סירות נעו לאורך הנהר המזרחי כאילו הכאב שלי היה חסר משמעות עבורן.
מישהו יבוא לפה בקרוב, זרם של רומנטיקה חדשה כבר נכח באוויר, אבל עדיין הגדרתי את עצמי על ידי מה שאיבדתי.
ובכל זאת, בעמידה לבדי בחלל הזמני, עדיין יכולתי לחוש את האור בבקתת האחות מאיר על פניי ואת ההקלה של השקט, השקט שלי, לעשות כאוות נפשי, ומרחב הזמן הלא ממומש מתפרש לפניי.
אם הייתי דידקטית הייתי אומרת שזאת, הבדידות הטהורה והלוהטת הזאת היא תקופה בה נשים מגבשות את עצמן- ושהחברה הפטריארכלית הסירה מאיתנו את הפריבילגיה הזו באמצעות איום הבדידות הנצחית כעונש על חטא האהבה שלך לעצמך.
אם הייתי פואטית הייתי אומרת שהרגשתי כמו פיטר פן, שהצל שלו נתפר אליו בחזרה על ידי וונדי האדיבה. יכולתי לראות בבירור כמה עבודה הייתה עליי לעשות כדי להתקדם, איך זה היה כמעט כמו לעבוד בעוד עבודה כדי לגמור גם את החודש הרגשי.
הבילוי החדש שלי היה ליצור את השקט שיהיה מתאים עבורי, להגדיר את הגבולות שלי כך שיהיה לי מרחב לחלום. הכנתי רשימה, על נייר אמיתי, של דברים שאני אוהבת לעשות, פעילויות שמשמחות אותי, עיסוקים שמזינים אותי (כללי היסוד: אל תזכירי עבודה, פגישות בבתי קפה, או אוננות. זוהי רשימה שמורכבת אך ורק מדברים חסרי תועלת אך מספקים, כמו חריזת חרוזים).
חברים התקשרו והתחלתי להרגיש שאני יכולה לענות מבלי לדאוג מהמתח בחזה ברגע ששאלו:
"איך את מרגישה עם כל זה?"
היו לי כמה תשובות עכשיו שאולי הם באמת יקנו, שנשמעות בריאות ובטוחות בעצמן כמו האישה של העצמאות הקיצונית שרציתי להפוך להיות שוב.
"אני בסדר, מתפתחת כמו קודם, אך לאט ובהתמדה."
אבל אם הייתי כנה הייתי עונה להם באומרי שליבי עדיין יכול לכאוב לבית אחד בעודי חזרתי לעצמי באחר.
תרגום:ליטלי
